הורים, המושכות בידיים שלכם

דפנה תייר מובילה שיטה מהפכנית לטיפול בבעיות גמילה מחיתולים ושליטה על הצרכים, גם בגילאים בוגרים: "הורים, המושכות בידיים שלכם".

מאת דפנה תייר

גמילה מחיתולים היא אחד מהצמתים היותר מורכבים בחיי ההורות. זהו מרחב רווי בציפיות, עמוס בעצות סותרות ולעיתים קרובות מדי, שטח מצולק שמותיר אחריו אדמה חרוכה של אכזבות ותסכולים.

בלא מעט מקרים, כל אלו מלווים את הילד גם הרבה אחרי גיל הגמילה הסטנדרטי – עד גיל שש, שמונה, עשר ואף יותר.

כיום, תפיסת הייעוץ והטיפול הרווחת דוגלת בגישה של "לזרום עם הילד" ולהמתין שהקשיים יעברו מאליהם, אך מה קורה כאשר ההמתנה הסבלנית הופכת למאבק כוחות מתיש המלווה בתחושות אכזבה, תיסכול וכעס וסוף הסאגה לא נראה באופק?

בתוך אקלים של בלבול ותסכול הורי, דפנה תייר, פסיכותרפיסטית התנהגותית-קוגניטיבית, בעלת תואר שני בחינוך במגמה להתפתחות הילד ומומחית בעלת שם, שמובילה כבר שני עשורים מהפכה יסודית בתחום הגמילה, קוראת תגר על "מיתוס הזרימה" ומחזירה את המושכות, לידיים שלנו, ההורים.

כך הפכה הגישה המודרנית למלכודת דבש הורית

התסריט מוכר עד כאב. הילד חוגג יום הולדת שלוש ואפילו ארבע והדיבור על עשיית הצרכים בשירותים נעשה עדיין על קצות האצבעות, כשהילד לא מביע התלהבות להגר מאזור הנוחות של עשיית צרכיו בחיתול או אף גרוע מזה – בתחתונים, אל עשיית הצרכים בשירותים.

השיח הציבורי, המגובה ביועצים וקבוצות פייסבוק, מהדהד מסר אחיד ומרגיע לכאורה: "תנו לו את הזמן שלו, אל תילחצו, שחררו, כשהוא יהיה מוכן זה פשוט יקרה, תעבירו אליו את האחריות".

המעבר לחיתולים החד פעמיים כגורם מספר אחד לדחיינות

התפיסה הזו, מנתחת תייר, לא צמחה בחלל ריק. היא נטועה עמוק בתוך תרבות הורית חדשה, כזו החוששת מטראומה וחרדה לייצר חוויות שליליות.

אך המקור שלה, לדבריה, פרוזאי בהרבה. "מה שקרה זה שלפני כשבעה עשורים המציאו לנו את החיתולים החד-פעמיים", היא מסבירה. "זו המצאה גאונית, אך היא הסירה את הדחיפות לגמול. ברגע שהנוחות הזו השתרשה, הדחיינות החלה לחגוג.

פתאום, מה אכפת לנו? עוד חודש, עוד חצי שנה, עוד שנה. וכך, באופן הדרגתי ובלתי מודע, דחינו את התהליך ובחרנו, הלכה למעשה, את הגיל הבעייתי והלא מתאים ביותר לגמילה מחיתולים – איפשהו סביב גיל שנתיים וחצי-שלוש: שיא 'גיל שנתיים הנורא', כשהילד מגבש את זהותו דרך התנגדות, עקשנות, מרדנות ודעתנות".

כשתהליך הגמילה חוצה את גיל ארבע

התוצאה אינה רק קושי נקודתי סביב הגמילה, אלא יש לכך מערכת שלמה של השלכות. המאבק סביב עשיית הצרכים הופך לזירה מרכזית של מאבקי כוח, התסכול ההורי מחלחל ליחסי ההורה והילד, הדימוי העצמי של הילד נפגע ובעיות מורכבות, שלעיתים נראות בלתי פתירות, מתחילות להופיע.

הורים רבים מדי מוצאים עצמם מתמודדים עם בעיות כמו אנורזיס (Enuresis) – הרטבת יום ולילה, ואנקופרזיס (Encopresis) – בעברית: הצטאות, או במילים פשוטות – התלכלכות בצואה, עשיית קקי בתחתונים. אלו אינם סתם "פספוסים", אלא מצבים שמעל גיל 4 מוגדרים ב DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות) כ"הפרעת התנהגות". מצבים אלה גובים מחיר נפשי, בריאותי, חברתי ומשפחתי כבד מנשוא.

"הילדים כינו אותו בשמות גנאי ולא היה מנוס אלא להעביר אותו לבית ספר אחר"

בתיאור מקרה אמיתי חושפת תייר סיפור לא נדיר הממחיש את עומק הבעיה: "השבוע פגשתי זוג הורים לילד בן תשע שעלה לכיתה ד', הסובל מתופעות של אנורזיס ואנקופרזיס. התקופה הארוכה בה הוא מרטיב ומלכלך גרמו, בין השאר, לכך שהוא סובל מדחייה חברתית, עד כדי כך שהוריו נאלצו להעביר אותו לבית ספר חדש".

זהו אינו סיפור קיצון, אלא קצה של קרחון עצום המורכב משנים של סבל, בושה ותחושת כישלון – סבל שהיה יכול להימנע לחלוטין.

הגישה הטיפולית הייחודית מבוססת "סמכות מיטיבה": המקום בו אמפתיה ותמיכה פוגשים סמכות והובלה הורית

כאן בדיוק טמונים החידוש והייחודיות בגישתה של דפנה תייר. בניגוד מוחלט לרוב המומחים בתחום, שמגיעים מתחומי הפסיכולוגיה ונוטים לחפש את השורש הבעייתי בנפש הילד (או רופאים המתמקדים בפיזיולוגיה שלו), תייר מגיעה מעולם החינוך.

עם תואר ראשון בייעוץ חינוכי, תואר שני (בהצטיינות) בהתפתחות הילד, הכשרה בפסיכותרפיה התנהגותית-קוגניטיבית ועבודת מחקר מעמיקה בנושא בעיות בגמילה מחיתולים ושליטה על הצרכים, היא מציגה תזה מהפכנית:

רכישת שליטה כהלכה על עשיית הצרכים אינה ענין פסיכולוגי או רגשי, אלא תהליך חינוכי-התנהגותי של הקניית מיומנות.

זהו, בראש ובראשונה, תהליך חינוכי. "ובתהליך חינוכי", היא מדגישה בעקביות, "תמיד יש את מי שמחנך ואת מי שמתחנך. התפקיד שלנו כהורים הוא להוביל תהליכים חינוכיים, לא להיגרר אחרי הילד ואף לא לזרום איתו".

גישתה של תייר גובשה ופותחה כבר בתחילת שנות האלפיים, בכתלי אוניברסיטת בר-אילן. שם, זכתה לתמיכתה הנלהבת של המנחה שלה לעבודת התיזה ואחת מהאוטוריטות בתחום החינוך – פרופסור פנינה קליין ז"ל, כלת פרס ישראל לחינוך.

כדי לתאר את גישתה, תייר טבעה מונח ייחודי ומדויק: "גמילה מחיתולים בגישת הסמכות המיטיבה". זוהי אינה סמכות נוקשה, כוחנית או מאיימת. "סמכות מיטיבה", היא מפרטת, "היא ההבנה העמוקה שילד זקוק לסמכות הורית כדי להרגיש בטוח בעולם. הסמכות מגנה עליו, היא הגבולות הברורים שמספקים לו שקט נפשי וחוסן.

כשהורה מוותר על הסמכות שלו, הוא למעשה מערער את תחושת הביטחון הבסיסית של ילדו. התפקיד שלנו הוא להוביל אותם בנחישות ובאהבה לדרך הנכונה, כי הם עדיין לא יודעים מהי. אני מדריכה את ההורים כיצד לעשות זאת עם המון אהבה, כשלצידה הרבה סמכות".

זוהי תפיסה המשלבת אהבה וחום, הכלה ואמפתיה, ומכירה בכך שהמעשה החינוכי האוהב ביותר כולל גם הצבת גבולות (או "הענקת גבולות" בשפתה של תייר) ברורה.

כך נראה תהליך הטיפול בקשיים בשליטה על הצרכים עם דפנה תייר

היתרון בגישתה של תייר טמון לא רק בבסיס התיאורטי שלה, אלא בפשטות וביעילות המעשית, במיוחד על רקע סיפורים על טיפולים פסיכולוגיים ארוכים, יקרים ומייגעים.

מפגשים ממוקדים עם ההורים כמנוע השינוי

העיקרון החשוב ביותר בגישה הוא שתייר כלל אינה מטפלת בילד עצמו. "העבודה שלי היא אך ורק מול ההורים", היא קובעת בנחרצות. "אין שום סיבה או צורך לפגוש את הילד. זה לא תורם דבר, מלבד בזבוז זמן וכסף. הילד אינו מסוגל לעזור לעצמו לצאת מהסבך, הוא זקוק להוריו כגורמים תומכים ומובילים בתהליך הזה".
במהלך טיפול ממוקד וקצר טווח, ההורים מקבלים הדרכה מקיפה הכוללת ידע תיאורטי ופרוטוקול טיפול מעשי ומפורט, וכך הם הופכים למובילי השינוי המרכזיים בחיי ילדם, בביתם, בסביבה הטבעית והבטוחה שלו.

מסגרת זמן קצרה של 2-3 פגישות בלבד ותוצאות מהירות

בעוד הורים רבים מגיעים אליה לאחר חודשים, ולעיתים שנים של טיפולים שלא הניבו פרי, התהליך עם דפנה תייר אורך בדרך כלל שתיים או שלוש פגישות בלבד, זאת הודות לגישתה הממוקדת הפונה ישירות לשורש הבעיה – היעדר הובלה חינוכית נכונה.

ליווי אישי וצמוד

התהליך אינו מסתיים עם הפגישה האחרונה. תייר מלווה את ההורים באופן צמוד ואישי דרך התכתבויות יומיומיות, תוך שהיא זמינה לשאלות, מכוונת ברגעי משבר ומספקת תמיכה מקצועית רציפה לתהליך. התחושה היא שההורים אינם לבד במערכה, יש להם גב מקצועי איתן בכל צעד ושעל.

הורים מספרים על חוויה משנת-חיים

אין דבר שממחיש את עוצמתה של שיטת הגמילה מחיתולים של דפנה תייר יותר ממילותיהם הכנות והנרגשות של ההורים עצמם:

"כבר יותר משבוע שאנחנו מחכים כדי לא לפתוח פה לשטן", כותבים לדפנה זוג הורים, "סוף סוף אנחנו כאן לבשר: רוני גמולה! אנחנו מרגישים שהכל בזכותך. איכשהו הצלחת לפצח את הטיפוס הזה שאנחנו מגדלים במשך שנתיים בפחות משעה"…

זוג הורים נוסף כתב לה כך: "אנחנו עובדים לפי השיטה שלך מזה שלושה שבועות וכבר מעל ארבעה ימים אורי הולך לבד לשירותים ללא פספוסים ובלי התחמקויות".

ויש גם את ההודעה המרגשת הבאה ששלחו הוריו של אופיר, בן ארבע ושלושה חודשים שעבר לפני המפגש עם דפנה טיפול פסיכולוגי ארוך ללא התקדמות: "תבורכי, האוצר שלנו עשה בשירותים ותחתוניו נקיים כבר שלוש פעמים. מתמוגג מסיפוק ומהתרגשות. תודה תודה!".

"אצלי אתם מקבלים פטור מלא מרגשי אשמה"

אולי הרכיב האנושי והתרפויטי ביותר בגישתה של תייר הוא האופן בו היא פוגשת את ההורים. היא מבינה היטב שבנקודת הזמן בה הם מגיעים אליה, הם מותשים פיזית, מרוקנים רגשית, חסרי אונים ומיואשים ובעיקר, סוחבים על גבם משא כבד של רגשות אשמה.

לא פעם שיחת הטלפון הראשונה איתה עשויה להיפתח במשפט המתגונן של ההורה: "כנראה עשינו הרבה טעויות", משפט הנענה על ידי תייר בהצהרה משחררת: "אצלי אתם מקבלים פטור מלא מרגשי אשמה".

היא ממהרת להבהיר שאין מדובר בהסרת אחריות, אלא בהצבת הדברים בהקשרם הנכון והרחב. "אתם עשיתם מה שנאמר ונכתב בכל מקום. המומחים, התרבות, הקונספציה הרווחת – הם אלו שהטעו אתכם", היא מסבירה להורים.

"אתם פעלתם בתום לב לפי מה שמקובל. אין לכם שום סיבה להרגיש אשמים. מה שנכון לעשות כעת הוא לקחת אחריות על העתיד, ובזה שפניתם אליי, כבר עשיתם את הצעד הראשון והמשמעותי ביותר, צעד המעיד על אחריות הורית עמוקה".

הפטור הסמלי הזה מאשמה פועל כקסם. הוא מאפשר להורים לנשום לרווחה, להסיר את המשקולת הכבדה מעל ליבם, ולהיכנס לתהליך ממקום נקי, חיובי ומוכן לפעולה, מתוך הבנה שהם אינם הבעיה, אלא המפתח החיוני לפתרון.

הדרך חזרה להורות מובילה, בטוחה ושמחה

במבט רחב יותר, תהליך הגמילה מחיתולים הוא מיקרוקוסמוס מדויק של אתגרי ההורות בעידן שלנו. הוא מציב בפנינו, כהורים, שאלה בסיסית ומהותית: האם אנחנו מובלים על ידי גחמות הילד, חרדותינו שלנו והנורמות החברתיות המשתנות, או שאנחנו אלה שמובילים את הילד בבטחה, ברגישות ובאהבה אל עבר עצמאות, מסוגלות וחוסן נפשי?

דפנה תייר אינה מציעה רק פתרון טכני לבעיית הפספוסים, היא מציעה פילוסופיית חיים הורית שלמה. היא מזכירה לנו שתפקידנו הוא להיות הבסיס היציב והבטוח בחיי ילדינו, להאיר להם את הדרך גם כשהם מתנגדים או חוששים, ולעשות זאת מתוך אמונה עמוקה ובלתי מתפשרת שזוהי טובתם העליונה.

עבור אלפי הורים, המפגש עם גישתה לא היה רק סופו של סיוט בעיית עשיית הצרכים, אלא תחילתה של דרך חדשה ומעצימה – דרך של הורות בטוחה, סמכותית, מיטיבה, ובעיקר, שמחה יותר.

"היענות לצרכים" ו"הורות מובילה": ספרי הדרכה חובה לכל הורה

תחושת השליחות של תייר, וההבנה העמוקה כי הידע שצברה לא יכול להישאר בין כותלי הקליניקה בלבד, הניעו אותה לזקק את תורתה לשני מדריכים מכוננים, שהפכו מאז לנכסי צאן ברזל עבור אלפי הורים בישראל.

ספרה הראשון, "היענות לצרכים – גמילה מחיתולים בגישת ההורות הסמכותית המיטיבה", מהווה את המדריך המעשי של שיטתה. זהו מדריך מפורט להורים שעומדים לפצוח בתהליך הגמילה, המתרגם את פילוסופיית "הסמכות המיטיבה" לתוכנית פעולה ברורה, צעד אחר צעד, ומאפשר להורים להוביל את תהליך הגמילה באופן עצמאי, בטוח ויעיל.

עקרונות אלו אינם מוגבלים רק לזירת השירותים; הם מהווים מפתח להורות כולה. כך נולד ספרה השני, "הורות מובילה", המרחיב את היריעה ומציג תפיסת עולם חינוכית שלמה. בספר זה, פורשת תייר את משנתה בנוגע להתמודדות עם אתגרי הורות יומיומיים – מהצבת גבולות והתמודדות עם התקפי זעם ועד לבניית יחסי כבוד והערכה הדדית.

שני הספרים יחד אינם רק אוסף של עצות, אלא מניפסט הורי סדור ובהיר. הם מהווים קריאה להורים לקחת בחזרה את תפקידם הטבעי כמובילי המשפחה, ומציעים להם את הכלים לעשות זאת מתוך מקום של אהבה, ביטחון, ושמחה אמיתית.

אודות הכותבת דפנה תייר

 דפנה תייר היא יועצת חינוכית-התפתחותית, מטפלת התנהגותית-קוגניטיבית ומדריכת הורים מובילה, מומחית לגמילה מחיתולים ולטיפול בקשיי גמילה ושליטה על הצרכים.
דפנה תייר היא בעלת ניסיון של שלושה עשורים, עם מאות רבות של משפחות שהצליחו להתגבר על הקשיים בזכות הייעוץ וההדרכה שלה.
הניסיון שלה כולל טיפול במקרים מורכבים כגון הצטאות, הרטבה, חרדת אסלה ועצירות, תוך שימוש בגישות מבוססות מחקר.
גישתה מעשית ואופטימית ומבוססת על ידע עמוק וניסיון קליני עשיר שמספק פתרונות למצוקת הילדים וההורים.